למען התחדשות וטרנספורמציה
10 בדצמבר 2023
זה שבועות רבים אנו צופים בחרדה במספר האזרחים המתים בעזה, ההולך וגדל מדי יום. אנו מזועזעים וזועמים על העונש הקולקטיבי שצה"ל משית על העזתים, על האלימות הגוברת של המתנחלים בגדה המערבית ועל דיכוי אזרחיה הפלסטינים של ישראל בידי המדינה ובידי אספסוף הימין. בארצות הברית, באירופה, בהודו ובמקומות אחרים, פוליטיקאים רבים מהזרם המרכזי ורוב אמצעי התקשורת עוסקים בדמוניזציה של האקטיביזם הפלסטיני, ובמדינות אחדות הוא אף מוגדר כפשע. חלק ניכר מהדיווחים על ישראל/פלסטין במערב רווי בגזענות מוטת תרבות, המגדירה לא אחת את הישראלים כמודרניים, מערביים, מתורבתים, כאלה שהסבל שלהם הוא איכשהו אמיתי וחשוב יותר מזה של הפלסטינים. דה־הומניזציה גזענית של מוסלמים וערבים תורמת לסבלם של הפלסטינים.
בנסיבות האלה, הדחף להתמקד במיידי בלבד הוא מובן. ההרגשה היא שאין זה הזמן הנכון לדבר על השיבושים שאירעו באקטיביזם של השמאל הישראלי/פלסטיני ושל השמאל בכלל. אך אנו סבורים שלנוכח המשבר, חשיבותה של ההתבוננות העצמית גדלה דווקא. עכשיו, ולא מאוחר יותר –דווקא עכשיו עלינו להעלות באופן ביקורתי את השאלה אם נקודות המבט (בהגדרתן הכללית) השולטות בתנועותינו אכן יכולות להביא לשינוי.
הרבה מהדברים והאמונות שמשמיע השמאל בנוגע לאימפריאליזם ואנטי־אימפריאליזם, לאומנות לעומת בינלאומיות, גזענות, אסלאמיות ונושאים רבים אחרים, הם בעינינו לקויים מיסודם ולעיתים ריאקציוניים. שמאלנים רבים מדי הגנו על הטבח שביצעו חמאס והג'יהאד האסלאמי בדרום ישראל בשבעה באוקטובר, ואפילו חגגו אותו. לדעתנו, זהו ביטוי לאותם ניתוחים לקויים ומגמות ריאקציוניות.
בהיותנו אנשי שמאל ותיקים, פעילים ומארגנים, ברצוננו לעמוד כאן על הלכי הרוח של השמאל, ובדרך זו להפיג מעט את בדידותם של אלה השותפים לתחושותינו. זוהי גם הזמנה לאנשי שמאל אחרים להצטרף אלינו ולנקוט עמדה נגד אנטישמיות, אנטי־גזענות בררנית, קמפיזם, לאומנות, השלמה עם אסלאמיזם ובריתות אחרות בין שמאל לימין. אנחנו כותבים מתוך תקווה שייתכן שמאל אינטרנציונליסטי טוב יותר.
הביקורת שלנו אינה מבקשת למתן את תמיכת השמאל בזכויות הפלסטינים ובחופש שלהם, אלא לעגן אותה מחדש במיזם שהוא דמוקרטי ואינטרנציונליסטי מלמטה־למעלה, ועל כן אוניברסליסטי באמת ובתמים. אנו מעוניינים בשמאל שיילחם ביעילות רבה יותר לא רק למען זכויות הפלסטינים אלא גם למען דמוקרטיה, שוויון וחופש לכול.
רבות מהתמונות שיצאו מגבולות עזה בשבעה באוקטובר אמנם הראו אזרחים פורצים גדרות, אך בשעות הבוקר המאוחרות כבר התברר שחמאס ובעלי בריתו רצחו בברוטליות מספר גדול של אזרחים בלתי חמושים וחטפו אחרים. הקורבנות היו זקנים וצעירים, והיו בהם ניצולי שואה, עובדי חקלאות זרים וערבים בדואים. יש ראיות ברורות לעינויים ולאלימות מינית קיצונית. ההיקף והברוטליות של המתקפות הפיצו גלי פחד וגרמו זעזוע נפשי לא רק בקרב החברה הישראלית אלא ברחבי התפוצה היהודית, בתקופה שבה רוב היהודים – ציונים ולא־ציונים – מקיימים קשרים רבים עם ישראל. טבח שבעה באוקטובר וירי הרקטות נגד אזרחים ישראלים הם מעשי אכזריות בוטים שגורמים כאב עמוק ליהודים בישראל ובתפוצות.
אך הסלחנות שחלקים גדולים של השמאל הקיצוני מגלים כלפי האלימות של חמאס נגד אזרחים אינה משקפת רק היעדר חמלה אנושית בסיסית, אלא גם הערכה שגויה של חמאס ככוח פוליטי. חמאס איננו ביטוי אבסטרקטי ל"התנגדות" נגד ישראל. בביצוע פעולותיו יש לו מטרות פוליטיות משלו – מטרות שהן ריאקציונריות מיסודן. התעלמות מהן על בסיס תמיכה בלתי מסויגת ב(כל) "התנגדות" פירושה התכחשות לסוכנות הפלסטינית, הקטנת הפלסטינים מתוך תפיסתם ככוח מגיב בלבד שאינו מסוגל לקבל החלטות פוליטיות. התנגדות לחמאס אין פירושה "ללמד את הפלסטינים איך להתנגד", אלא לצדד בפלסטינים המתנגדים אף הם לחמאס, הקוראים להתנגדות אמיתית על בסיס פוליטי שונה.
פעולות חמאס גררו תגובה מסיבית של מדינת ישראל – דבר שחמאס ציפה לו ואפילו תלה בו תקוות. נחזור ונדגיש: אנו מזועזעים לנוכח המתקפות של מדינת ישראל על חיי אזרחים ועל תשתיות בעזה, העקירה של אוכלוסיות פלסטיניות, הדה־הומניזציה וההצעות לטיהור אתני שהשמיעו פוליטיקאים ישראלים, תוכניות המתנחלים להתיישב בעזה, והאלימות שהמתנחלים וכוחות הביטחון הישראליים נוקטים נגד הפלסטינים בגדה המערבית. אנו מתנגדים לכל אלה, לאלימות המדינתית של ישראל ולכיבוש, ותומכים במאבק למען זכויות הפלסטינים.
אך כדי שתנועותינו יוכלו להתמיד ולפעול ביעילות למען מטרות של אמנציפציה ודמוקרטיה, מן ההכרח להותיר מקום למחשבה ולביקורת על כוחות בפוליטיקה של השמאל המנוגדים למטרות האלה. לצד ההכרה בסבל הפלסטיני וההתמקדות בו, ביכולתנו גם לחשוב ברצינות על מה שעשוי להיות שגוי ברבות מתגובותיו של השמאל לשבעה באוקטובר, ולתהות באופן נרחב יותר על רבות מנקודות ההשקפה שלו.
בעקבות המתקפות התרבו התקריות האנטישמיות בכל העולם, ובכללן התקפות אלימות ומקרי הטרדה אישיים, גם ברשתות. ברשתות החברתיות וברחובות הפך השיח האנטישמי ויראלי. הגזענות האנטי־מוסלמית התחזקה אף היא דרמטית. הימין הקיצוני מנצל את הסכסוך כדי להגיע אל קהלים חדשים בקרב תומכי ישראל ומתנגדיה. הקיטוב והפילוג המתגברים תרמו לא רק לדה־הומניזציה של הישראלים והפלסטינים אלא גם של יהודים, מוסלמים וערבים באשר הם, ולהעמקת תרבות של קורבּנוּת במשחק סכום אפס במקום תרבות של סולידריות.
אנו מתנגדים לניסיונות לבטל את הסולידריות האקטיביסטית עם פלסטין, לעשות לה דמוניזציה או אפילו לראות בה פשע בעקבות האנטישמיות בתנועה ובשמאל ככלל. עם זאת, הכרחי להתעמת עם האנטישמיות. לא מדובר כאן ביחסי ציבור או במראית עין; הצורך להתעמת עם אנטישמיות כשהיא מתגלה בשמאל לא נובע מכך שהיא גורמת לעקרון הסולידריות עם פלסטין "להיראות רע". הוא נובע מכך שהשקפות ריאקציונריות ותיאוריות קונספירציה בתוך תנועותינו, גם אם במסווה או בשוליים, מאיימות להרעיל את הפוליטיקה שלנו.
במה טועה השמאל?
מדוע קשה כל כך לחלקים נכבדים מן השמאל לאמץ נקודת מוצא עקבית שמגלה אנושיות בסיסית לגבי סבל של אזרחים, ובכללם אזרחים ישראלים? מדוע התקשה חלק מהם להוקיע טבח – בלי להציגו כיחסי ולרוקן אותו מתוכן, ובלי לפרש אותו בתוך הקשר שמציג אותו כחסר חשיבות? מדוע נראה לפעמים שהסולידריות של השמאל עם קורבנות דיכוי תלויה במערך הגיאופוליטי שאליו משתייכת המדינה המדכאת? מדוע חלקים גדולים בשמאל מתאמצים להזדהות עם האנטישמיות בשורותיהם ולסבול אותה?
לשאלות הללו אין תשובה פשוטה אחת, אך אנו מאמינים שהניסיון לענות עליהן הוא צעד חשוב לקראת התחדשות השמאל. אנו מביאים כאן ניתוח של כמה מהבעיות שבעינינו הן החשובות ביותר.
פטישיזציה של ישראל/פלסטין
סוגיית ישראל/פלסטין הייתה למחזה מוּסר בעיני חלקים גדולים של השמאל העכשווי, כפי שנתפסה דרום אפריקה בעיני רבים בדור הקודם. כתבות ופרשנויות אחדות שמקורן בזרם המרכזי מסקרות את האזור כולו במסגרת אוריינטליסטית ומציגות את הערבים כברבריים וקדם־מודרניים; את ישראל הם מתארים על פי רוב כדמוקרטיה ליברלית מודרנית.
בה בעת, שופרות תקשורת של הזרם המרכזי ושל השמאל מעניקים הרבה יותר תשומת לב לפלסטין/ישראל מאשר לסוריה, כורדיסטאן, סודאן, אתיופיה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, סרי לנקה, מיאנמר או מוקדים אחרים בעולם, שבהם מדינות מיליטריסטיות (או שחקנים לא מדינתיים) מדכאים מיעוטים לאומיים או אתניים או מבצעים מעשי טבח.
אין בכוונתנו להביא כאן דירוג פוליטי או מוסרי של מעשי דיכוי בעולם, או להקצות להם תשומת לב והיקף פעילות על פי מידת הסבל שכל אחד מהם גורם. הסולידריות כלפי הפלסטינים צריכה לנבוע מתוך מחויבות לזכויות אוניברסליות, ועליה לעודד סולידריות עם כל המאבקים האחרים נגד דיכוי.
בפטישיזציה שעושים אנשי שמאל לישראל/פלסטין וברומנטיזציה ובאידיאליזציה שלהם למאבק הפלסטיני, הם משקפים את הדה־הומניזציה של הפלסטינים בידי הזרם המרכזי. בהשפעת הפטישיזציה של ישראל/פלסטין בידי השמאל, הפלסטינים וגם יהודי ישראל הופכים לאווטארים מופשטים בשיח הפוליטי במקום בני אדם בשר ודם, שמסוגלים להגיב בשורה של דרכים על מצבם ועל חוויותיהם.
בערות היסטורית
למרות המקום המרכזי שהשמאל בן זמננו מייחס לעניין הפלסטיני, הבנתו את ההיסטוריה של האזור ושל הסכסוך עשויה להיות דלה.
מושגים כגון קולוניאליזם התיישבותי, שיכלו להיות שימושיים, הפכו בפי רבים בשמאל מכּלי ניתוח לתחליפים לניתוח. השימוש הפשטני בתוויות כאלה מאפשר לאקטיביסטים להימנע מהתמודדות עם מורכבות. המחלוקות הפנימיות ההיסטוריות בציונות, יחסיה האמביוולנטיים עם כוחות אימפריאליסטיים, שלל סיפורי העקירה שעודדו הגירת יהודים לישראל מארצות שונות – כל אלה לא פעם אינם מובנים דיים.
תהליך העיצוב הלאומי של ישראל היהודית כלל קולוניזציה על ידי מתיישבים שהביאה לעקירה רחבת היקף של תושבי המקום, גם באמצעות פשעי מלחמה וגירוש. היה זה גם תהליך הימלטותם הנואשת של אנשים שהיו בעצמם קורבנות של אלימות גזענית וניסיונות הכחדה. במילותיו של אדוארד סעיד, הפלסטינים הם "הקורבנות של הקורבנות, והפליטים של הפליטים". יהודי ישראל רחוקים מלהיות היחידים שגיבשו עצמם כאומה וייסדו מדינה על בסיס שכלל נישול אלים של תושבי טריטוריה מסוימת.
בהתעמתות המלאה עם ההיסטוריה הזאת, על כל מורכבותה ומתחיה, המטרה אינה למזער את חוסר הצדק שהיה מנת חלקם של הפלסטינים במהלך ייסודה של ישראל או מאז ועד היום. אך הימנעות מהתעמתות כזאת אינה משרתת את הבנתו של המאבק לשוויון וגם לא את המאמצים לקדמו ולתמוך בו. אוריינות היסטורית רבה יותר, וכן הכרה מעורבת יותר בעניינים מעשיים כגון מדינה אחת, שתי מדינות ו"פתרונות" אפשריים אחרים לסכסוך, יאפשרו התחדשות של תנועת הסולידריות.
פוליטיקה סינקרטית
בעקבות התמוטטות תנועות העבודה הגדולות, המגמה המרכזית בפוליטיקה העכשווית היא עלייתן של צורות פוליטיקה סינקרטית, המסתמכות על מסורות פוליטיות מנוגדות – דבר המכונה לעיתים פוליטיקה אדומה/חומה, אלכסוניוּת (diagonalism) או התבלבלות (confusionism). חלקים בשמאל כרתו בריתות מסוכנות עם כוחות מהימין הקיצוני. בתקופה האחרונה התגלו שיתופי פעולה פוליטיים מעוררי דאגה, החל מדוברי ימין קיצוני שהשתתפו בעצרות נגד מלחמה ושמאלנים לשעבר שהשתתפו במחאות נגד סגרי הקורונה, דרך ולוֹגרים (vloggers, בלוגרי וידיאו) אנטי־אימפריאליסטיים שאירחו משתתפים פָּלֵאוֹ־שמרנים, וכלה בזמרי פולק אנרכיסטיים שקידמו מכחישי שואה. תנועות אלו קמות או צומחות לעיתים מתוך ניסיונות הימין הקיצוני לשווק את עצמו לשמאל. מכיוון שהאנטישמיות מקשרת לא פעם בין אלמנטים מנוגדים בתוך מסגרות סינקרטיות, מגמות כאלה עלולות להיות רעילות פוליטית כשהן באות לידי ביטוי בסולידריות אקטיביסטית עם פלסטין.
קמפיזם
ברחבי העולם מתנהלים מאבקים לשינוי דמוקרטי ולהשגת זכויות נרחבות ושוויון. אך מאבקים אלו נתקלים יותר ויותר בטענה שעקרונותיהם מייצגים את ההגמוניה של "האליטה הליברלית המערבית" ואת "סדר העולם החד־קוטבי שלה", ולא שאיפות וזכויות אנוש אוניברסליות.
משטרי דיכוי רודניים טוענים שהמאמצים לצפות מהם למחויבות לאותם עקרונות אינם אלא ניסיונות להגן על ההגמוניה החד־קוטבית של המערב. משטרים כאלה מציגים את עצמם כמנהיגי עולם "רב־קוטבי" בהתהוות, שבו משטרים רודניים יוכלו להגדיר מהי "דמוקרטיה" בדמותם שלהם, האנטי־דמוקרטית. באופן דומה, כפי שתנועות גזעניות, פטריארכליות ורודניות במערב רואות עצמן כמייצגות את קולותיהם של אנשים אותנטיים ושורשיים נגד האליטות ה"גלובליסטיות", בקולוניות המערביות לשעבר תנועות כאלה מציגות את עצמן כרוב ה"דה־קולוניאלי" היוצא נגד ההגמוניה של "האליטות המתמערבות."
לרוב, השמאל כלל אינו מכיר בקיומה של הדינמיקה הזאת. גרוע מכך, חלקים בתוכו מחזקים את ההנחה (הכוזבת) שלפיה כוחות ומשטרים עריצים, רודניים וריאקציונריים מייצגים התנגדות פרוגרסיבית ל"אימפריאליזם המערבי". דאגתם להישרדות אותם משטרים "רב־קוטביים" ולשמירת כוחם נושאת מחיר: היא תופסת את מקומה של סולידריות משמעותית, עקבית ונטולת עכבות עם המתנגדים לאותם משטרים.
האימפריאליזם המערבי נדרש להתמודד עם אלטרנטיבות ריאקציונריות – האימפריאליזם הרוסי והסיני והאימפריאליזם האזורי של איראן. איראן נוהגת להפעיל את הכוחות הפארא־צבאיים של שלוחיה, כגון חיזבאללה ובמידה מסוימת חמאס, ומשחקת תפקיד אנטי־מהפכני במסגרת גל מאבקי השחרור שהחל ב־2011. מעצמות הנפט של חצי האי ערב הולכות ונהיות כוחות גלובליים. כוחות אזוריים אימפריאליים או תת־אימפריאליים אחרים – כגון טורקיה, על שאיפותיה להתרחבות ולהתערבוּת – נהיים נמרצים יותר, ובהחלט אינם "מדינות חסות" של ארצות הברית.
לנוכח המצב הנוכחי, סביר מאוד שהשמאל הרדיקלי יתדרדר להצדקת החלופות הריאקציונריות הללו, אחרי שבמשך שנים הטיף לכך שכל מה שמזיק לאימפריאליזם ההגמוני (של ארצות הברית) ובעלי בריתו הוא בהכרח מתקדם (נקודת מבט המכונה קמפיזם – צידוד במחנה גיאופוליטי במקום לעסוק בפרויקט אינטרנציונליסטי אמיתי). הקמפיזם ה"אנטי־אימפריאליסטי" מתעלם מהעובדה שבתמיכתו ב"ציר ההתנגדות" הוא אינו פועל נגד האימפריאליזם אלא מצדד בקוטב אימפריאליסטי מתחרה בעולם "רב־קוטבי."
בתקופה היסטורית קודמת (שהגיעה לשיאה במלחמה הקרה), השמאל הקמפיסטי דמיין את ברית המועצות כקוטב הנגדי לארצות הברית (לרוב לא כלפיד ההולך לפני המחנה אלא רק כ"שומרת מקום" לכל אלטרנטיבה אפשרית). אך לאחר האמברגו שהטילה אופ"ק על הנפט ב־1973 והמהפכה באיראן ב־1979, ועוד יותר מכך לאחר נפילת הגוש הסובייטי, הלכו ותפסו את התפקיד הזה תצורות שונות של "ציר ההתנגדות", ובהן הרפובליקה האסלאמית של איראן ועד מהרה גם חמאס.
תיאוריית קונספירציה
עולמנו המורכב וה"רב־קוטבי", טבעם המעורפל־כביכול של מנגנוני כוח ודיכוי, ותהליכי פיצול חברתיים – כל אלה מובילים אנשים לחפש אחר תשובות והסברים מעבר ל"זרם המרכזי". כלכלות הפלטפורמה, אשר מפיקות רווח מאינפורמציה מטעה או שקרית ומסייעות להפצת מיתוסים ושקרים, מאפשרות גישה נוחה לתיאוריות קונספירציה שמציעות, כביכול, תשובות והסברים כאלה.
בימינו, הדרכים הדיגיטליות המהירות והבלתי רציפות לשיתוף ידע ולרכישתו מעודדות ציניות כלפי רשויות המיינסטרים ואמון במקורות "אלטרנטיביים", סיפוק מחשיפתן של אמיתות מוסתרות לצד ייאוש לנוכח היקף כוחו של ההגמון הכול־יכול, וחיפוש קשרים בין תופעות נפרדות לחלוטין בלי להשתמש בכלים האנליטיים שיוכלו לסייע בהבנת משמעותם. ותיאוריות קונספירציה מובילות כמעט תמיד לאנטישמיות, שבאופן טיפוסי פועלת כמעין מטא־תיאוריית־קונספירציה.
בדמיונם הימני־קיצוני של תומכי הקונספירציה, האנטישמיות כיום משולבת לא פעם גם בגזענות אנטי־מוסלמית. הם נשענים על תיאוריות "ההחלפה הגדולה", הטוענות לקשר שקשרו "מממנים גלובליים", ובראשם ג'ורג' סורוס, כדי לתת חסות להגירה מוסלמית בעיקרה לארצות בעלות רוב "לבן" כדי לתפוס את מקומן של האוכלוסיות ה"לבנות".
אנטישמיות כאמנציפציה־כביכול
כמו תיאוריות קונספירציה אחרות, גם האנטישמיות מספקת תשובות שקריות ושטחיות בעולם מבלבל. בניגוד למופעים רבים אחרים של גזענות, האנטישמיות מתגלה לא פעם כמוצלחת יותר: יש בכוחה לייחס לאובייקט שלה כוח, עושר וערמומיות אינסופיים כמעט. אופייה האמנציפטורי־כביכול גרם לכך שהיא הצטיירה לא פעם כרדיקלית. אך גם הרדיקליזם הזה מדומה: בזהותה את היהודים כאליטה נסתרת וכוחנית השולטת בחברה, היא עוזרת להפוך את המעמדות השולטים לבלתי נראים, מגנה על מבני הכוח של המעמד השליט, ואת הכעס על עוולות היא מסיטה כלפי היהודים.
כפי שטען מוישה פוסטון, האנטישמיות פועלת לא פעם "כמין צורה פטישיסטית של אנטי־קפיטליזם": "הכוח המסתורי של ההון, שהוא בלתי מוחשי וגלובלי ויכול לטלטל אומות, אזורים ואת חייהם של בני אדם, מיוחס ליהודים. היהודים מגלמים שליטה מופשטת בקפיטליזם". לאנטישמיות האמנציפטורית־לכאורה יש היסטוריה ארוכה, החל בכמה כתבי יסוד של זרמים מובילים בסוציאליזם המודרני, דרך ועידות האינטרנציונל השני, איגודים מקצועיים ומפלגות לייבור בתקופת ההגירה הגדולה ממזרח אירופה, וכלה במיני פשיזם ניו־אייג'י בתנועת הירוקים. היא נכחה והייתה נתונה במחלוקת במפלגות המהפכה הרוסית, ובאה לידי ביטוי באידיאולוגיות הנאציות והסטאליניסטיות אחרי המלחמה ואצל יורשיהן העכשוויים, כשאנשי כספים "קוסמופוליטיים" ו"גלובליסטיים" נתפסים כתמנונים ערפדיים המנצלים את העובדים הילידיים הפרודוקטיביים והשורשיים. אבל היא גם הולכת ונרתמת לחזון "אנטי־אימפריאליסטי", שבו היא נתפסת כמוצצת את לשדם של מסכני הארץ בדרום הגלובלי.
הסתגלות לאסלאמיזם
אף שלחלקים מן השמאל (במיוחד באירופה ובאמריקות, אך גם באזורים אחרים בעולם) יש היסטוריה ארוכה של גזענות אנטי־אסלאמית (שחזרה לתפוס מקום בקדמת הבמה במהלך המלחמה בסוריה, כשהיו בשמאל מי שאימצו סגנון ביטוי שמקורו במלחמה נגד הטרור כדי לעשות דמוניזציה למהפכה), מאז האינתיפאדה השנייה ו־11 בספטמבר 2001 ההשקפה הקמפיסטית שתוארה לעיל הובילה רבים בשמאל לראות את האסלאמיזם ככוח מתקדם, ואפילו מהפכני, ביחס לאימפריאליזם המערבי ההגמוני.
למרבה הצער, זוהי תופעה עולמית. אך רוב אנשי השמאל בדרום מערב אסיה ובצפון אפריקה, אשר חווים את הפוליטיקה הריאקציונרית של האסלאמיזם באופן ישיר יותר משמאלנים במקומות אחרים בעולם, אינם משלים את עצמם; להפך, רצוי ששמאלנים באזורים אחרים יטו להם אוזן.
יש זנים שונים של אסלאמיזם. חמאס אינו דאעש, דאעש אינם הטליבאן, הטליבאן אינו משטרו של ארדואן בטורקיה. בחמאס עצמו יש כמה זרמים. חשוב לעשות את ההבחנות האלה. אך אסור שהן יעוורו את השמאל למציאות הממשית, שבה, במונחים של כוח חברתי, תנועות ומשטרים אסלאמיסטיים – יחד עם צורות אחרות של דת פונדמנטליסטית – מתאכזרים למיעוטים דתיים ואתניים, לנשים, למתנגדים פוליטיים ולתנועות פרוגרסיביות.
גזענות אנטי־יהודית היא מרכיב קבוע באידיאולוגיה האסלאמיסטית. היא מוצגת בגלוי בעבודת היסוד של סייד קוּטְבּ "מאבקנו נגד היהודים" (1950) ובאמנת חמאס מ־1988 (המצטטת את הזיוף האנטי־יהודי הידוע לשמצה "הפרוטוקולים של זקני ציון"). עמדות אסלאמיסטיות בנוגע לישראל, לציונות וליהודים אינן "פוליטיות" גרידא, כאלה שאפשר להסבירן במונחים של הסכסוך בין הפלסטינים ובין הציונות/ישראל, אלא הן חלק מהשקפת עולם אנטישמית רחבה יותר.
לתנועות האסלאמיסטיות אכן יש נקודות מבט ואג'נדות משלהן, אבל צריך להבין אותן גם בהקשר של התחרות בין כוחות אזוריים בעולם של אימפריאליזם תחרותי: האסלאמיסטים מתנגדים לרוב לאימפריאליזם הגמוני כלשהו, בשמו של אימפריאליזם אזורי מתחרה כגון זה של איראן או בשותפות עימו. עם זאת, האימפריאליזם האמריקאי ובנות בריתו האזוריות, ובהן ישראל, גילו גם הם לפעמים סובלנות כלפי תנועות אסלאמיסטיות או עודדו אותן במטרה לחתור תחת כוחות אחרים.
התפיסה שלפיה חשיבותם הפוליטית של מאבקי שחרור הנוגעים למגדר ולמין היא משנית לזו של נושאים אחרים – למשל המאבק נגד "האויב העיקרי" שהוא "האימפריאליזם של ארצות הברית" – יכולה גם היא להסביר במידה מסוימת את הנכונות של אנשי שמאל רבים להשתיק את ביקורתם כלפי תנועות מסוימות, "להלבין" אותן ואפילו להציע בריתות עימן, אף שכמו כל התנועות הדתיות הפונדמנטליסטיות' גם הן עוסקות בכפייתיות ברגולציה של מגדר ומין בדרכים פטריארכליות, הומופוביות וטרנספוביות.
נטישת הניתוח המעמדי
הסוכנות היחידה שעשויה לקדם פוליטיקה דמוקרטית ואנטי־קפיטליסטית אותנטית היא זו של המנוצלים והמדוכאים במאבק מודע לאמנציפציה עצמית. פוליטיקת המעמדות נדחקה הצידה במהלך עשרות שנים של ניצחונות לניאו־ליברליזם ומפלות לתנועת העובדים, אבל ההתמקדות בסוכנות של מעמד הפועלים ובמאבקים דמוקרטיים אחרים שצמחו מלמטה ננטשה מוקדם יותר. במאה הקודמת אירעו מקרים רבים שבהם אנשי שמאל המירו, למרבה הצער, את סוכנותם של המנוצלים והמדוכאים בזו של מדינות סטאליניסטיות וכוחות רודניים אחרים. רבים מאלה המגדירים עצמם שמאלנים הרחיקו לכת ותמכו, במידה רבה או מועטה של "ביקורתיות", בכוחות מדינתיים ולא־מדינתיים שאפילו אינם מתיימרים לאמץ את הרטוריקה והסמלים של הסוציאליזם: רוסיה של פוטין, סוריה של אסד, הרפובליקה האסלאמית של איראן, וכוחות צבאיים למחצה כגון אלה של חמאס וחיזבאללה.
אנחנו סבורים שאת עלייתם של הפוליטיקה הסינקרטית, הקמפיזם ותיאוריות הקונספירציה, וכן את האימוץ הגובר של אנטישמיות אמנציפטורית־כביכול, אפשר להסביר במידה מסוימת באמצעות נטישתו של השמאל את המאבק המעמדי, ובאמצעות ניתוח הדינמיקה של הקפיטליזם העולמי.
בעשורים האחרונים, הפוליטיקה של השמאל עסקה פחות במאבק נגד הקפיטליזם בהקשרו הסוציאלי ויותר בדחייתם של "ההגמוניה אמריקאית", "הגלובליזציה", "הפיננסים" ולעיתים "הציונות", שנתפסה ככוח החלוץ של כל אותם כוחות. הדבר גרם לאנשים רבים הרואים עצמם כשמאלנים לצדד באלטרנטיבות ריאקציונריות לסדרים הפוליטיים והכלכליים הקיימים. בה בעת, צורות של אנטי־קפיטליזם בררני מתמקדות ברוע המוסרי לכאורה של ההון "הפיננסי" או "הבלתי יצרני" במקום ביריבות האובייקטיבית בין הון לעבודה, ומעודדות ביקורות אישיות נגד "אליטות גלובליות" ו"בנקאי משפחת רוטשילד" במקום לקדם את ביטול הקפיטליזם עצמו באמצעות התארגנות קולקטיבית ומאבק מלמטה.
אנטי־גזענות בררנית
האנטי־גזענות הגלובלית העכשווית עוצבה בנסיבות של המאה ה־20, ששלטו בה, בארצות הברית ובמקומות אחרים, מאבקים בגזענות נגד שחורים ונגד האימפריאליזם המערבי והקולוניאליזם. תפיסת הגזע הזאת היא לא פעם פשטנית ובינרית, והיא אינה מתאימה לתיאור קווי החיתוך הצולבים והמורכבים של הגזענות במאה ה־21.
נקודת המבט השלטת בחשיבה ה"דה־קולוניאלית" נשענת על תפיסה מניכאית המחלקת את העולם לקטגוריות של "מדכאים" ו"מדוכאים", שבתוכן נכללים עמים וקבוצות אתניות שלמות. תפיסה זו מונעת מן השמאל את היכולת להבין את הקשרים בין צורות שונות של גזענות. למשל, מדוע ההינדואים בהודו, הרואים עצמם כעליונים, תומכים בהתלהבות בלאומנות הישראלית? או מדוע המדינה הסינית, התומכת בעליונותם של אנשי האן, מציגה את עצמה כתומכת בזכויות הפלסטינים בעודה מבצעת כיבוש קולוניאלי ודיכוי המוני של מוסלמים בשינג'יאנג/טורקמניסטן המזרחית בשם "המלחמה העממית בטרור"? נקודת מבט כזאת גם מונעת מן השמאל להבין גזענות שאינה מסתמכת על צבע עור, כמו הגזענות של מערב אירופה נגד מזרח־אירופים שהם "לבנים אבל לא ממש", או הגזענות הרוסית נגד האוקראינים או הגזענות נגד הארמנים.
האנטישמיות בפרט אינה מתיישבת היטב עם השקפת העולם של הגזענות הבררנית, הרואה את היהודים כ"לבנים" ולכן אינה מסוגלת להבין שהם משמשים מטרה לגזענות. נקודת מבט זו מתעלמת מיהודים שאינם נראים "לבנים", ומחמיצה את נסיבות הקיום והמבנה החברתי של ה"לובן" עצמו. הכללת חלק מהיהודים בין הלבנים היא אמיתית, אך היא גם לא אחידה, ובמקרים רבים היא חדשה למדי.
האנטי־גזענות הבררנית הזאת משקפת את האנטי־קפיטליזם הבררני שצילק את השמאל.
בקצרה, התחדשות השמאל כתנועה למען סולידריות בינלאומית מחייבת אנטי־גזענות עקבית, פמיניזם עקבי, חזרה לפוליטיקת מעמדות, ניתוח מחודש של הקפיטליזם העולמי, ודחיית החזון הקמפיסטי המחלק את העולם ליחידות בינריות של טוב ורע.
כיצד נוכל לשנות את השמאל ולהביא להתחדשותו?
הניתוח שאנחנו מציעים הוא צעד לקראת התחדשות השמאל על בסיס פוליטיקה בינלאומית ודמוקרטית עקבית. לא תמיד קל להתמודד עם רעיונות ריאקציונריים בתוך שורותינו, אך בכל פעם שאנו עושים זאת, התנועות שלנו יוצאות נשכרות מהתובנות העמוקות העולות. מה עשוי לקרות אם השמאל יתחיל לנהוג כך?
סולידריות עקבית
כמייצגי הגישה האינטרנציונליסטית, נקודת המוצא שלנו צריכה לתמוך בזכאות אוניברסלית לזכויות דמוקרטיות. התעקשות על סולידריות עם אזרחים משני הצדדים שנמצאים תחת מתקפה אינה צורה שטחית של שוויון מוסרי או של וואטאבאוטיזם, אלא עיקרון אתי ראשון במעלה. סולידריות עקבית אמיתית אין פירושה לראות את כולם כזהים ולהתעלם מהבדלים מבניים בין הקורבנות, אלא להכיר בהבדלים ולכבד אותם.
מות אזרחים באשר הם חייב לעורר אכפתיות בשמאל, בין שהמוות נגרם בידי המדינה היהודית ובין שהוא נגרם בידי מדינות ערביות, מדינות במחנה המערב, מדינות המתנגדות לו או שחקנים לא מדינתיים. המטרה מותנית במידה רבה באמצעים, ואלה גם מתווים אותה מראש. פוליטיקה שמיושמת באמצעות טבח חסר הבחנה של אזרחים אינה יכולה לשרת מטרות אמנציפטוריות.
בעייתיים במיוחד הם הזרמים הפוליטיים המעמידים במרכז את הסבל הפלסטיני בעזה אך שמרו על שתיקה, או אפילו הביעו התלהבות, כאשר סורים (ובכללם פלסטינים סורים) נטבחו על ידי ממשל אסד ובעלי בריתו (טבח שהוצדק לא פעם בדיוק ברטוריקה של "מלחמה בטרור", שגם ישראל משתמשת בה לפעמים כשהיא פוגעת באזרחים), או כשהאויגורים או מיעוטים אתניים אחרים, מוסלמים בעיקר, מתמודדים עם מעצרים המוניים, מעקב מתמיד ומחיקה תרבותית בסין.
התמקדות בקולות ובחוויות של כוחות פרוגרסיביים ושוחרי שלום מקרב המעמדות העובדים בשני הצדדים
שינוי דמוקרטי רדיקלי לא יוכל להתחולל ללא סוכנות שתילחם למענו באופן פעיל ומתוך מודעות. שמאל בינלאומי שממקד את האנרגיות שלו בעידוד כוחות ריאקציונריים אינו עושה דבר למען פיתוח אותה סוכנות; למעשה, הוא בולם אותה.
בישראל/פלסטין, כמו בכל מאבק בינלאומי אחר, שמאל בינלאומי ודמוקרטי במהותו צריך למקד את פעילותו בהקשבה לכוחות בשטח המתארגנים לקראת קידום פוליטיקה דמוקרטית, במעורבות בפעולתם ובתמיכה מעשית בהם. משמעות הדבר היא להעצים את קולות השחקנים הצומחים מלמטה, בישראל כמו גם בחברה הפלסטינית – פמיניסטיות, להט"בים, חברי איגודים מקצועיים – המתנגדים לאלימות המדינתית המתמדת ולפלגנות הגזענית.
ביקורת על מדינה אין פירושה התנגדות לזכאות תושביה לזכויות בסיסיות
ככלל, קבוצות לאומיות נהנות לא פעם מהפוליטיקה הקולוניאליסטית של מדינותיהן ומדיכוי עמים אחרים. אך לא כולן מפיקות ממנה את אותה תועלת, ואין פירוש הדבר שכל מי שמשתייכים לעם מסוים אשמים במידה שווה בפוליטיקה של מדינותיהם או שיש להם כוח שווה מולה.
סולידריות עם הפלסטינים אינה מחייבת עוינות גורפת כלפי היהודים הישראלים כעם או שלילת זכאותם לזכויות. פוליטיקה שמאלנית צריכה לאזן בין זכויות דמוקרטיות ולעשות אותן שוות, ולא למנוע אותן מאנשים מסוימים כדי "לחלק אותן מחדש" לאחרים.
יהודים באשר הם קשורים לא פעם באופנים שונים עם אנשים ומקומות בישראל, ומרגישים שהם נתונים תחת מתקפה כאשר הישראלים כולם הופכים למטרות. תמיכה בזכויות הפלסטינים מחייבת זיהוי מוקפד של מדינת ישראל – והמנגנונים האידיאולוגיים שלה – כמחוללים של אי־צדק, אך הדבר אינו צריך לחול על העם הישראלי כולו, ואין לתפוס אותו כגוש הומוגני שאין בתוכו הבדלים פוליטיים.
להבין את ישראל בעולם
מסורת האנטישמיות מייחסת ליהודים כוח מוחלט. גם כשכוח כזה מיוחס למדינת ישראל, מקורו באנטישמיות. ישראל מתקיימת בעולם מורכב, נזיל, "רב־קוטבי". היא מדינה חזקה, אך בתוך המערכת הגלובלית כוחה מוגבל. היא בהחלט אינה הכוח המניע של האימפריאליזם עולמי, כפי שהיא מצטיירת לפעמים בנרטיבים שמאלניים.
בין העניינים שלגביהם נכון ואף הכרחי לבקר את ישראל יש כאלה שהיא חולקת עם מדינות רבות אחרות בעולם, ובהן כמה מן המדינות שבהן אנו עצמנו חיים. לסרב לדמוניזציה של ישראל או לראייתה כיחידה ומיוחדת אין פירושו להסכים עם הפוליטיקה שלה, אלא למקם את הפוליטיקה הזאת בתוך מגמות שהיא אחד הביטויים שלהן. אפילו לברוטליות המקיפה שישראל מפעילה כיום נגד תושבי עזה היה לאחרונה תקדים ישיר במלחמה של משטר אסד נגד העם הסורי.
זרמים בשמאל, המבקרים את ההתנחלות הקולוניאליסטית של ישראל בעודם מגינים על הקולוניאליזם הרוסי באוקראינה, נוהגים מוסר כפול. אנחנו מפצירים בחברינו להרהר בשאלה אם הם וארגוניהם משתמשים באותה שפה ובאותם מִשלבים רגשיים בקשר לדיכוי הכורדים בידי טורקיה או דיכוי הטמילים בסרי לנקה, למשל, כפי שהם עושים לגבי דיכוי הפלסטינים בידי ישראל. אם התשובה שלילית, חישבו על ההשפעה הפוליטית וההשלכות של ההחרגה הזאת.
גישה ביקורתית ללאומנות
אומה היא מבנה חברתי שחלק מתפקידו הוא למסך ניצול ודיכוי בתוכה – למשל של מעמד, מין וגזע – בשם "אינטרס לאומי" אחד. בטווח הארוך, מטרתנו היא להגיע להתאגדות חופשית של כל בני האדם – עולם ללא אומות, שבו לזהות האתנית יהיה מקום משני. עם זאת, קשה להעלות על הדעת ויתור על לאומיות בעולם שבו אנשים סובלים דיכוי, נמצאים תחת כיבוש ולעיתים נטבחים בהתבסס על הרקע הלאומי שלהם.
על אנשי השמאל להתייצב נגד דיכוי בני אדם עקב לאומיותם. אך עם זאת עלינו להודות שלאומנות באשר היא – גם בקרב קבוצות שסובלות דיכוי כיום – היא בדלנית ודכאנית בפוטנציה. תמיכה בזכותו של עם מסוים להגן על הגדרתו העצמית או לזכות בה אין פירושה אימוץ עקיף של הלאומנות שלו. לשמאל בינלאומי אסור להניף דגל לאומי כלשהו ללא ביקורת, או לתמוך באופן לא ביקורתי במדינת לאום או בתנועה כלשהי. על השמאל לתמוך בזכות להגדרה עצמית כחלק מתוכנית לשוויון דמוקרטי. פירוש הדבר תמיכה בזכותם של כל העמים להגדרה עצמית על בסיס שווה, והתנגדות לכל תוכנית שמטרתה שליטה של עם אחד בעם אחר.
כוונתו של חמאס להחליף את שליטת הלאומנות היהודית בשליטה לאומנית אסלאמית – מדינת הלכה שתגרש מתוכה את היהודים "גוזלי השלטון" – היא ריאקציונרית. הסיכוי הלא גבוה שיגשימו את כוונתם אינה עושה אותה נסבלת יותר מנקודת המבט של פוליטיקה דמוקרטית ובינלאומית.
אנטי־גזענות בלתי מותנית
הסיבה לתמיכה בקורבנות גזענות אינה רק אכפתיות רחומה לנוכח הפגיעה ברגשותיהם – אם כי עדיפה אכפתיות על פני חוסר האכפתיות הקשוח שאותו מפגין לעיתים השמאל. הסיבה היא גם שהרעיונות המניעים גזענות מרעילים את המאמצים לקדם מאבקים דמוקרטיים.
פירוש הדבר הוא שאל לנו להסכים שהסולידריות שלנו נגד הגזענות תהיה מותנית פוליטית.
בדיוק כפי שלא יהיה נכון לדרוש שהפלסטינים (או ערבים ומוסלמים אחרים) יגנו את חמאס קודם שיזכו לתמיכה נגד גזענות כלפיהם, כך גם אין לדרוש מהישראלים או מיהדות הגולה להפגין טוהר אידיאולוגי – להיות יהודים "טובים" – לפני שמתייחסים ברצינות לצרות האופקים הגזענית המכוונת נגדם.
סולידריות נגד גזענות אינה זקוקה לאישור הפוליטיקה השלטת בקרב הקורבנות – יחידים או קבוצות. אך היא בהחלט מחייבת שהתנגדות לגזענות ולצורות אחרות של קנאות צרת אופקים תהיה בלתי מותנית, גם אם חברים בקבוצת המטרה מחזיקים בדעות ריאקציונריות.
השמאל יכול וחייב להתנגד ללא תנאי לקנאות האנטי־פלסטינית והאנטי־מוסלמית בלי לתמוך בחמאס. הוא יכול וחייב להתנגד ללא תנאי לאנטישמיות בלי לתמוך בשוביניזם הישראלי.
לא לתת במה לחברים מדומים
סממן ייחודי של המשבר הנוכחי ושל זעזועי המשנה שלו בעולם הוא השימוש הציני שעושים פעילי ימין קיצוני (ובתוכם גרעין קשה של פשיסטים ונאצים בגלוי) בסולידריות עם הפלסטינים כדי לקדם אנטישמיות. מספר קטן של פעילי ימין קיצוני מצטרפים למצעדים האנטי־ישראליים. מספרי ענק של משתמשים ברשתות חברתיות פרו־פלסטיניות מגבירים את כוחם של משפיעני הימין הקיצוני, שהשתחלו לתוך השיח, לא פעם בגיבוי רשתות חברתיות מדינתיות משפיעות ברוסיה ובאיראן. בשבועות שאחרי שבעה באוקטובר, חשבונות כגון אלה של ג'קסון הינקל, המטיף לקומוניזם שמטרתו להחזיר את אמריקה לגדולתה (MAGA Communism), ושל אנסטסיה לוּפּיס (פעילת ימין ומתנגדת חיסונים) צברו מיליוני עוקבים בקרב משתמשים עוינים לישראל בפוסטים הוויראליים שלהם נגד הסכסוך (שרבים מהם מפרסמים סיפורים שקריים).
מצד שני, הימין הקיצוני איננו עשוי מקשה אחת, ואסלאמופובים ימניים קיצוניים, שקל לזהות רבים מהם כאנטישמים במסווה, עושים שימוש ציני בפחד של היהודים ובזעם בציבור הרחב על הטרור של חמאס כדי לקדם עוינות אנטי־מוסלמית ולטהר את השם שיצא להם כגזענים. עלינו לחשוף שחקנים רעים כאלה ולהדוף אותם לשוליים. עלינו לקבוע קווים ברורים. אסור לנו להרשות שהסבל היהודי והפלסטיני יהפוך כלי בידי יזמים פוליטיים. קבוצות שנותנות במה פעילה לדוברים נאציים, פשיסטיים ודומיהם צריכות לקבל יחס דומה לזה שניתן לדוגלים בבדלנות לבנה.
סיכום
העלינו את הטקסט הזה על הכתב כביקורת נגד ההיגיון שהחל לשלוט בחלקים נרחבים של השמאל. זוהי ביקורת שבאה מן השמאל עבור השמאל.
כפעילים ומארגנים מן השמאל, אין אנו רואים את המגמות שתיארנו כהתפתחויות מחויבות המציאות בעקרונות היסוד של השמאל. אנו רואים בהן תוצאה של עיוות ונטישת עקרונות היסוד של השמאל.
נקדם בברכה חותמים נוספים, ובכללם כאלה שרוצים לאמץ חלקים מן הטקסט ולא את כולו, וכן תשובות ביקורתיות. לאור ההקשר, נשמח במיוחד לקבל תשובות, ובפרט ביקורתיות, מאנשי שמאל פלסטינים וישראלים. אנו מקווים שהכתוב יתרום להרחבת הדיון בדבר הדרכים לשנות ולרענן את השמאל.
בעינינו, המאמץ לקראת התחדשות ושינוי הוא משימתו של כל מי שאינו רוצה לחסום את האפשרות לשינוי מערכתי. נשמח לראות את כל המחויבים לשינוי כזה מתגייסים מתוך הבנה שעל השמאל להשתנות בעצמו כדי לחולל שינוי אפקטיבי.
מחברים: בן גידלי, דניאל מאנג, דניאל רנדל
מתרגמת: טובה שני